חג החירות, מה חשוב לנו באמת

בליל הסדר בשנה שעברה הם היו עם אבא שלהם ואמא שלהם נשארה לבד, כי היא פה לבד. המשפחה שלה לא מכאן.הם נורא רצו להזמין אותה גם, אבל ידעו שאבא שלהם לא יקבל את זה טוב. היה ברור שהם לא מסתדרים, אז לעשות חג ביחד? לא יקרה.כאב להם הלב עליה כל ביס שהם אכלו. מתחת לשולחן היא סימסה לה לבדוק שהיא בסדר ולהגיד שהיא אוהבת אותה. וכשאחיה קרא קושיות היא צילמה כדי לשלוח לה, שתרגיש חלק. קצת פחות לבד. והיא פירגנה האמא, אמרה להם שהכל בסדר.אבל איך הכל בסדר אם היא לבד בחג בבית?השנה הם עם האמא. אבל הסדר די עצוב, כי זה רק הם. כמה היא הייתה רוצה שהם יוכלו לעשות את הסדר יחד, כמשפחה, להרגיש תחושה של חג בבית ובלב. כמה היה חסר לה להיות עם אבא שלה.היא ידעה שלשניהם יש בני זוג חדשים.היא לא רצתה שהם יחזרו להיות יחד. היא פשוט רצתה להיות איתם.לפני שבוע היא שמעה אותם רבים. אבא רצה להחליף את הסדר השני בסדר הראשון. אמר לה שמגיע לילדים לחוות סדר כמו שצריך, וגם תיכנן נסיעה עם זוגתו החדשה וזה יוצא על הסדר השני. הוא לא רוצה להפסיד את הזמן איתם ומה זה משנה לה, היא בכל מקרה לבד.והיא שתקה ואז אמרה שהיא כבר לא לבד, ושהשנה הילדים אצלה בסדר. גם אם הוא קטן, הוא יקרה והוא יהיה מוצלח מאוד.ואם חשוב לו שימצא דרך להסתדר לגבי הסדר השני.והיא הייתה בחדר, רחוקה אבל קרובה, ושמה את הכרית על הראש כי לא יכלה לשמוע אותם. היא כל כך שמחה שאחיה לא בבית, שנחסך ממנו. כי ממש כאב לה בגוף, הסגנון, האגרסיביות, הכאב שהיא שמעה מתחת למילים.והיא בכלל רצתה שכל ה"סדר" הזה יעבור, כי היא בעיקר הרגישה כאוס.ולא ממש היה להם מושג מה היא מרגישה, כי הם היו עסוקים בשלהם. היא בשלה והוא בשלו. והם לא ראו ולא הבינו שהיא נפגעת כל כך. מכל מילה עויינת, מכל סינון, מכל מבט זועף.מתחפרת בתוך עצמה ופחות רוצה לצאת.ערב אחד בשנה, שניים אם סופרים גם את ליל החג השני וכל כך הרבה רגשות ותיכנונים ותככים ומריבות סביב הכמה שעות האלה. כן, זה חג משפחתי מאוד. ואולי דווקא בגלל זה, עיקר תשומת הלב שלנו צריכה להיות מופנית למשפחה. לא למפיות או לסידור הפרחים/ השולחן, לא למי מכין את הקניידעלך, במה עוטפים את האפיקומן או מי יושב איפה.למה שחברי המשפחה מרגישים.אני מכירה את זה מקרוב. בקלות כמעט אוטומטית הסדר הופך להיות אירוע, ואנחנו הופכים למנהלי הארוע ובמקום לזכור מה מהות העניין אנחנו הופכים למפיקי אירועים.בכל משפחה יש את ההתמודדויות האלו וכשהמשפחות אחרי גירושים/ משולבות האתגר נהיה מורכב ומתיש הרבה יותר.למה?כי לפעמים, לאור האינטנסיביות, קל פחות לשים לב שיש ילדים בתמונה.הם רואים הכל ולא פשוט להם.הדינמיקה איתם, הרווחה הרגשית והמנטלית שלהם, הקשר שלנו איתם, חשובים יותר מכל אירוע בעיניי. ברור שהדינמיקה עם הגרוש/ה לא תלוייה רק בנו. אבל יש לנו 100 אחוז יכולת לבחור איך להגיב למה שקורה.ואולי החופש האמיתי טמון ביכולת שלנו לעצורולשאול את עצמנו,מה מנהל את התגובות שלי?הצורך להיות צודק/ת? אגו?טובת הילדים שלי?איזו תגובה מצידי הכי תתרום לרווחה הרגשית של הילדים שלי?מי אני רוצה להיות בסיפור הזה?במה אני מאמינ/ה? שיהיה לנו חג של חופש, להיות מי שאנחנו באמת רוצים להיות ולא להיות מנוהלים על ידי סיפורים או אירועים חיצוניים שמפעילים אותנו.ואולי יותר מכל דבר אחר, שם טמון החופש האמיתי,ביכולת לעצור בתוך כל הכאוס ולשאול את עצמנו באומץ ועם יד על הלב- מי אנחנו רוצות ורוצים להיות. עם ובלי קשר למה שקורה מסביב.

אצלנו התקווה. 

צילום של Nitsa Rosenthalis Lavi