התקשרו אליה מבית הספר וביקשו שהיא תבוא לקחת את הבן שלה. היא כבר הכירה את הקול של רותי המזכירה, שנשמעה חסרת סבלנות ואמרה לה בקול צרוד מסיגריות ״היי מיטל, אורנה מבקשת שתגיעי לקחת את אורי. אנחנו לא נסכים להתנהגות הזו. הוא כאן, מחכה לך מחוץ למזכירות״.
מיטל הרגישה איך הגוף שלה מעלה טמפרטורות. בדיוק הייתה אמורה להיות לה פגישה עם לקוח ושוב, היא הייתה צריכה להתקשר ולדחות אותה בגלל עניינים שקשורים לאורי. היה ברור שאין אפילו מה להתקשר לגדי, היא כבר ידעה מניסיון שאין לו טיפה של זמן או סבלנות בשביל הבן שלהם. היא הרגישה תחושת כישלון חמוץ שמיהרה למלא את כל התאים שלה. היא הרגישה זעם בעיניים, בלחיים, היא כעסה עליו ממש. למה הוא לא יכול להתנהג כמו ילד נורמלי? למה כל הזמן הוא נכנס לצרות? למה היא כל הזמן צריכה לפחד מהטלפון ולהפסיק את השיגרה שלה בגלל שהוא לא יודע איך להתנהג?? ומה זה אומר עליה, דמעות התחילו להיאסף בתוך העין ולזלוג באיטיות שלי מי שרגילה להחזיק. מה זה אומר עליה, שהוא מתנהג ככה. איזו מין אמא היא.
היא נכנסה לאוטו, בוהה במכוניות הנוסעות, ומתוך איזשהו צורך פנימי שפתאום התעורר בה היא התחילה לדבר עם עצמה קצת אחרת. היא נזכרה בו כשהיה בן שלוש, איך הוא היה מטפס עליה וצוחק, מעמיד פנים שהוא טרזן ורץ בצהלות של שמחה בבית. היא נזכרה איך הוא אהב ללכת איתם לגן חיות, במיוחד אהב את הג׳ירפה והצב הענק. היא הייתה קונה לו בייגלה והוא היה יכול לשבת על הספסל ולהסתכל על הצב שבקושי זז, שעות. היא נזכרה איך היא הייתה מנקה אותו אחרי שהיה אוכל גלידה ומתמלא כולו נוזל דביק ומתוק כמעט כמוהו. והיא חשבה על השנים האחרונות, על הריבים, על המתח שהיה בבית, על איך לאט לאט הוא כבר פחות בילה איתם בסלון ויותר הסתגר בתוך החדר. היא נזכרה כמה מרירות נכנסה להם לחיים. ואז הם החליטו להתגרש. והיא הרגישה איך היא הכל מתפרק, או כבר התפרק מזמן ורק עכשיו יש לזה שם וכתובת. והיא נזכרה בבהירות, כמה בעצם היא לא הייתה פנויה להיות שם בשבילו. כמה הוא אפילו לא ביקש דבר, כי משהו נהרס שם ביניהם, די מזמן. והיא ידעה שגם גדי סוג של נעלם לו ופתאום כאב לה בלב והיא התחילה לבכות ממש. כבר לא בזהירות, זה זרם ממנה כמו מפל שרק חיפש את הזמן והמקום להישפך. היא הרגישה ברחם עד כמה בודד ועצוב הילד שלה. ופתאום ההתנהגות האגרסיבית שלו הפכה להיות פחות רלוונטית, וחשוב הרבה יותר היה איך שהוא מרגיש. והיא בכתה עוד כי היא ידעה שהיא כמעט ולא התייחסה לזה עד עכשיו. היא בעיקר כעסה והייתה מאוכזבת ומותשת ומתוסכלת. והיא ראתה את העיניים שלו לנגד עיניה והיה ברור לה שהם הולכים לקראת דרך חדשה, דרך שהיא תוביל. דרך של חיבור, לא של נזיפות וציפיות וחינוך בלתי פוסק שלא באמת עוזר.
היא עצרה את האוטו וניגבה את הדמעות, היא הרגישה שלווה יותר משהרגישה שנים. היא לקחה את התיק שלה ויצאה מהאוטו לקראת שער ביהס, משה השומר פתח לה עם חיוך של מי שמכיר את הסיטואציה מקרוב והיא נכנסה בצעדים בטוחים למזכירות. רותי המזכירה הסתכלה עליה בביקורתיות אבל זה לא עניין אותה יותר. היא ראתה את אורי יושב על הספסל עם ראש כפוף וכתפיים שמוטות, הוא עוד הזיע, שיערה, ממשחק הכדורגל בהפסקה. היא הניחה עליו יד רכה והוא השפיל את העיניים שלו. ״סליחה אמא״, הוא אמר בשקט של מי שמצפה לשטיפה רצינית. היא התכופפה אליו וחיבקה אותו חיבוק גדול וחם ואמרה לו, ״גם אני מצטערת״. ״על מה״? הוא פתח עיניים גדולות. ״על הרבה דברים״, היא אמרה, ״נדבר על זה אחר כך״.
אורנה המנהלת הופיעה בסבר פנים חמורות וקראה להם לחדר שלה. מיטל נתנה יד חמה ורכה לאורי המופתע ויחד הם נכנסו לחדר. אורנה שטחה בפניהם בפנים קשות את כל הטענות כלפיי אורי. תוך כדי שהם ישובים אחד ליד השנייה, מיטל החזיקה את היד שלו כל הזמן. היא הקשיבה ואז פנתה לאורי ושאלה אותו, אם יש לו מה להגיד על כל מה שנאמר. הוא שוב השפיל מבט ושתק. מיטל ליטפה לו את הראש בחום ואמרה לאורנה, אנחנו עוברים תקופה לא פשוטה. היא ביקשה ברוך מאורי לחכות לה רגע בחוץ עד שתסיים את השיחה ואמרה למנהלת שמאחוריי ההתנהגות שלו קיימת מצוקה. היא לקחה אחריות מלאה והבטיחה לעשות כל מה שהיא יכולה מכיוונה ובמקביל ביקשה שתהיה קצת יותר סבלנות ואמפטיה מצד בית הספר. המנהלת הנהנה.
אורי חיכה לה בחוץ, היא ראתה בשפת הגוף שלו מבוכה, כאילו האיברים שלו ניסו להבין איך להתמקם מחדש אל מול הגישה שלה. היא ידעה שצפוייה להם עוד דרך ארוכה אבל היה לה ברור שאין שום דבר חשוב יותר מהקשר שלהם. לא העבודה, לא ביהס, הכל יסתדר וישתפר כשהם שניהם יהיו בטוב.
היא הניחה יד על הכתף שלו ואמרה לו, ״בוא בן שלי. בוא נלך לאכול יחד ארוחת בוקר״.
תמיד אפשר לתקן. תמיד אפשר להתחבר מחדש.